פסק-דין בתיק דמ"ש 22714-07-11

1.       הנתבעים, ביחד עם אדם נוסף (מר אוהל אמיר), הקימו וניהלו מסעדת פועלים בשם לימונדה (להלן - המסעדה). התובעת הועסקה במסעדה כמלצרית מיום 1.8.09. לימים נקלעה המסעדה לקשיים כלכליים, העובדים ובכלל זה התובעת פוטרו בסוף חודש 12/10 אגב העברת המסעדה לבעלים אחר. עתה עותרת התובעת לחייב את הנתבעים - מעסיקיה לשעבר , לשלם לה זכויות שונות בגין תקופת העבודה וסיומה.

2.       להלן נדון ברכיבי התביעה לפי סדרם. נציין כי הנתבעים לא הגישו כתב הגנה וטענות הצדדים התבררו בפנינו בדיון במהלכו העידו התובעת והנתבע 2. הניסיון להגיע להסכמות לא צלח ואין מנוס מהכרעה לפי הדין.

דמי נסיעה

3.       אין חולק כי התובעת היתה זכאית לתשלום הוצאות נסיעה לעבודה ובחזרה ממנה משהתובעת התגוררה בתל אביב במרחק המצריך תחבורה כדי להגיע לעבודה וממנה.

4.       לטענת הנתבעים, הוצאות הנסיעה שולמו לתובעת, הכל כמפורט בתלושי השכר שנמסרו לתובעת מדי חודש בחודשו. לטענת התובעת, תלושי הנסיעה היו פיקטיביים, כיוון שהלכה למעשה שכר הנטו בתלושי השכר שיקף שכר עבודה של 20 ש"ח נטו לחודש כפול שעות העבודה באותו חודש. כך שחלוקת אותו שכר כולל נטו בין 'שכר עבודה' ברוטו לבין 'דמי נסיעה' אינו משקף את המציאות.

5.       לאחר ששקלנו את עדויות הצדדים שוכנענו לקבל את כרטיסי הנוכחות שהוגשו על ידי התובעת ככרטיסי הנוכחות האותנטיים שנרשמו בזמן אמת, ונסביר: הנתבעים מודים כי מדי חודש בחודשו מסרו לעובדים כרטיסיות זהות לאלה שהוגשו על ידי התובעת ובהן נדרשו העובדים לרשום את שעות עבודתם. עוד מודים הנתבעים כי כרטיסיות אלה נמסרו לעובדים בגמר החודש ביחד עם ההמחאה על שכר העבודה. הנתבעים לא חלקו על כך, ובכל אופן לא הפריכו את גרסת התובעת, לפיה את תלוש השכר היא קיבלה ישירות מרואה החשבון לאחר שביקשה אותו. מהשוואת תלושי השכר לכרטיסי הנוכחות עולה כי אכן שכר הנטו בתלוש השכר משקף את המכפלה של 20 ש"ח נטו לחודש כפול מספר שעות העבודה באותו חודש.

טענת הנתבעים לפיה כל אחד, וגם התובעת, יכולים היו לקנות בחנות לציוד משרדי את אותן כרטיסיות ולרשום בהן בדיעבד את שעות העבודה באופן שיתאים גרסתם אינה מקובלת עלינו. ראשית, משום שהתובעת מהימנה עלינו; שנית, הכפלת מספר שעות העבודה בחודש לפי המצויין בתלוש השכר בשכר המינימום לאותו חודש (כמצויין בתלוש) מראה כי המכפלה אינה תואמת את הערכים הרשומים בשורת 'משכורת'. מכאן, כי שעות העבודה המצויינות בתלושי השכר אינן משקפות את שעות העבודה בפועל. כמו כן בכל החודשים 5/10 ואילך מצוין כי התובעת עבדה 75 שעות עבדוה, אך אף על פי כן הערכים בשורת המשכורת שונים.

לא זאת אף זאת, גם אם נדחה את רישום שעות העבודה בכרטיסיות שהוגשו על ידי התובעת, לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה. שכן, במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, הוספה הוראת סעיף 26ב' אשר קובעת כי "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; ...". התביעה לדמי נסיעה היא תביעה ל'שכר עבודה' (רא' הגדרת שכר עבודה בס' 1 לחוק), שעות העבודה שנויות במחלוקת, הנתבעים מחוייבים היו לנהל פנקס שעות עבודה והם לא הציגו רישומים מטעמם בענין זה. מכאן, שלפי הוראת סעיף 26ב' לחוק הגנת השכר, התוצאה היא שעל הנתבעים הנטל להוכיח שהתובעת לא עבדה בשעות העבודה הנטענות על ידה. הנתבעים לא הרימו נטל זה כלל וכלל, ולפיכך חזרנו ל'נקודת המוצא' ולפיה שעות העבודה של התובעת הן כמפורט בכרטיסי הנוכחות.

6.       לאור האמור אנו מקבלים את טענת התובעת כי שכר העבודה נטו המצויין בתלושי השכר משקף את מכפלת שעות העבודה במחיר השעה - 20 ש"ח נטו. לפיכך, התובעת זכאית לדמי נסיעה משאלה לא שולמו לה.

7.       לפי הנתונים שהוסכמו בישיבה מיום 18.12.11 (להלן - הישיבה הראשונה) מחיר נסיעה לכוון אחד הוא 5.30 ש"ח ו- 10.6 ש"ח ליום, ומחיר חופשי חודשי הוא 222 ש"ח. התובעת זכאית לנמוך מבין השניים - מספר ימי העבודה כפול מחיר הנסיעה הלוך ושוב או מחיר חופשי חודשי. כפי שעלה בישיבה הראשונה, בחודשיים האחרונים התגוררה התובעת בגן יבנה והוצאות הנסיעה היו גבוהות יותר בפועל. אך התובעת הגבילה את תביעתה לסך של 222 ש"ח לחודש.

לפי מספר ימי העבודה של התובעת (כמפורט בכרטיסי הנוכחות, ולגבי החודשים לגביהם אין כרטיסי נוכחות - מ'חילוץ' מספר ימי העבודה), היא זכאית לדמי נסיעה בסך של 2,977 ש"ח, כמפורט להלן: